האופניים האדומים

היסטוריה קצרה: לפני כשנתיים, שמתי לב שאל חלומות הלילה שלי, במיוחד אלו שפקדו אותי ממש לפני ההשכמה לרכיבת הבוקר, החלו לפלוש מראות של אופניים חדשים. בלי עזרה מקצועית, מיד הבנתי שתקפה אותי מחלת ה "שדרוגיטיס" ושבעצם הפכתי לרוכב אמיתי. נפטרתי מה GIANT הישנים ורכשתי בלא מעט כסף זוג  INTENSE 5.5 נהדרים שעליהם בהזדמנות אחרת. שנה חלפה. סגנון הרכיבה השתנה. החלטתי לעשות מעשה ולהחליף את האופניים.

כולם חשבו שזה רעיון רע ושחבל לי על הכסף. אבל אני הגיתי תכנית מופלאה וחסינת פגמים, אך עם זאת ובדיעבד, מנותקת לחלוטין מן המציאות: אחד לאחד אני מחליף \ משדרג את  אופניים חלק בחלק. מעביר את המכלולים ומוכר את השלדה הישנה, וכך מממן את כל העסק. ממש אלכימיה.

את נחל סדום \ פרצים פגשתי בפעם הראשונה בגלגול אחר ( עם דגש על כפל המשמעות) רכוב על אופנוע שטח התגלגלתי בפעם הראשונה, לפני שנים בפיתולי הנחל, חוויה שהשאירה בי רושם חזק. מאז הקפדתי לחזור לשם כל שנה ואם התאפשר אז יותר בכל אמצעי התחבורה הזמינים שעמדו לרשותי. הכרתי את חמוקי הנחל לשני הטנדרים, כל אחד בתורו. גם ברגל וגם על האופניים, ההם מהפסקה הראשונה, בליל ירח מלא.

 

למרות שבאופיי, כך אני מאמין, אני סולד מתחרויות (למרות שאבא שלי טוען אחרת), כששמעתי שהדזרט צ'לנג' נערך בנחל סדום, 46  קילומטרים, שתי הקפות של הנחל האהוב, אמרתי אפשרי. אולי נעשה את זה. גייסתי את גל, השותף שלי לרכיבות הבוקר. כבר שנה אנחנו רוכבים יחד והכושר עלה בהתמדה. בניתי עליו שימשוך את הקצב ונרשמתי.

חודש וחצי לתחרות. התחיל המרוץ לבניית האופניים. אחרי משא ומתן בין יבשתי ממושך, הימרתי על שלדת Intense Tracer VP אדומה ומשומשת שראיתי ב – EBay. החלק הראשון בתוכנית הגאונית עבד. את החלקים התחלתי לאסוף ברחבי העולם.

חודש לתחרות. נפרדתי מהאופניים הישנים, פרקתי אותם והכנתי את החלקים למעבר לשלדה החדשה

שלושה שבועות לתחרות. אחרי המתנה מורטת עצבים הגיעה השלדה, חתיכת מתכת מרהיבה בצבע אדום. מיד התחילו הפגמים בתוכנית המושלמת שלי לצוץ. לא כל החלקים הישנים מתאימים. חופרים באינטרנט ומשלוחים נוספים עושים את דרכם לישראל.

שבוע לתחרות. כל החלקים נוחתים בישראל. גם החורף נוחת כאן לבסוף ואיתו מגיעה השריפה הגדולה בכרמל ואחריה סערת גשמים. גל ואני עומדים בסדנא שלו. רוח חזקה וגשם דופקים על תריסי המתכת ואנחנו מרכיבים את האופניים.

3 ימים לתחרות. הגשם נרגע. רכיבה ראשונה. עולים לשוני, הכול עדיין מלא בוץ אבל אין ברירה, חייבים לעשות ניסוי כלים. אני לא יודע אם הדבר האדום הזה נוסע או שיתפרק בדרך. לא התפרק.

ימי הגשם הבריחו את הרוכבים אל המדבר והשנה כך נראה, דרך הסוכר מככבת. הפורומים התמלאו בתיאורים על המסלול הנחשק בין מעלה אדומים לים המלח וכמעט יצאתי מדעתי למראה התמונות.  חשבון מהיר הביא אותי למסקנה שמעלה אדומים זה בדרך לסדום, לתחרות. גייסתי את חברי ילון ויום לפני התחרות התייצבנו לקבל גם אנחנו את מנת המדבר. על דרך הסוכר אין מה להרחיב מן הטעם הפשוט שבכלל לא רכבנו אותה. הצטרפנו לחבורת רוכבים ש "מכירים את הדרך" וכמעט מיד התחלנו להתברבר במדבר. ילון חברי לרכיבה טען שכנראה רכבנו את דרך המלח. לא נורא, העיקר שהאופניים עדיין לא התפרקו ואת הסוכר כנראה שנשאיר לפעם אחרת. נפרדנו. אספתי את גל שותפי לתחרות והמשכנו לכיוון סדום.

והתחרות? 800 רוכבים ורצים. הפנינג מדהים. אחרי שנת לילה באוהל קטן, עלינו על האופניים וזינקנו לשתי ההקפות. רכיבה תחרותית מוציאה ממך כוחות שלא ידעת שקיימים אצלך. משכתי לקצה גבול היכולת ובו זמנית התהפנטתי מן הנוף עוצר הנשימה. "זן ואומנות הרכיבה התחרותית".

סיימנו במקום 33 מתוך 140 המכובד. והאופניים? האבק המדברי כיסה את המתכת האדומה המבהיקה. אז ידעתי שהם עברו את טקס החניכה.