האופניים האדומים

פורסם: 16 בפברואר 2011 ב-מחשבות על רכיבה

היסטוריה קצרה: לפני כשנתיים, שמתי לב שאל חלומות הלילה שלי, במיוחד אלו שפקדו אותי ממש לפני ההשכמה לרכיבת הבוקר, החלו לפלוש מראות של אופניים חדשים. בלי עזרה מקצועית, מיד הבנתי שתקפה אותי מחלת ה "שדרוגיטיס" ושבעצם הפכתי לרוכב אמיתי. נפטרתי מה GIANT הישנים ורכשתי בלא מעט כסף זוג  INTENSE 5.5 נהדרים שעליהם בהזדמנות אחרת. שנה חלפה. סגנון הרכיבה השתנה. החלטתי לעשות מעשה ולהחליף את האופניים.

כולם חשבו שזה רעיון רע ושחבל לי על הכסף. אבל אני הגיתי תכנית מופלאה וחסינת פגמים, אך עם זאת ובדיעבד, מנותקת לחלוטין מן המציאות: אחד לאחד אני מחליף \ משדרג את  אופניים חלק בחלק. מעביר את המכלולים ומוכר את השלדה הישנה, וכך מממן את כל העסק. ממש אלכימיה.

את נחל סדום \ פרצים פגשתי בפעם הראשונה בגלגול אחר ( עם דגש על כפל המשמעות) רכוב על אופנוע שטח התגלגלתי בפעם הראשונה, לפני שנים בפיתולי הנחל, חוויה שהשאירה בי רושם חזק. מאז הקפדתי לחזור לשם כל שנה ואם התאפשר אז יותר בכל אמצעי התחבורה הזמינים שעמדו לרשותי. הכרתי את חמוקי הנחל לשני הטנדרים, כל אחד בתורו. גם ברגל וגם על האופניים, ההם מהפסקה הראשונה, בליל ירח מלא.

 

למרות שבאופיי, כך אני מאמין, אני סולד מתחרויות (למרות שאבא שלי טוען אחרת), כששמעתי שהדזרט צ'לנג' נערך בנחל סדום, 46  קילומטרים, שתי הקפות של הנחל האהוב, אמרתי אפשרי. אולי נעשה את זה. גייסתי את גל, השותף שלי לרכיבות הבוקר. כבר שנה אנחנו רוכבים יחד והכושר עלה בהתמדה. בניתי עליו שימשוך את הקצב ונרשמתי.

חודש וחצי לתחרות. התחיל המרוץ לבניית האופניים. אחרי משא ומתן בין יבשתי ממושך, הימרתי על שלדת Intense Tracer VP אדומה ומשומשת שראיתי ב – EBay. החלק הראשון בתוכנית הגאונית עבד. את החלקים התחלתי לאסוף ברחבי העולם.

חודש לתחרות. נפרדתי מהאופניים הישנים, פרקתי אותם והכנתי את החלקים למעבר לשלדה החדשה

שלושה שבועות לתחרות. אחרי המתנה מורטת עצבים הגיעה השלדה, חתיכת מתכת מרהיבה בצבע אדום. מיד התחילו הפגמים בתוכנית המושלמת שלי לצוץ. לא כל החלקים הישנים מתאימים. חופרים באינטרנט ומשלוחים נוספים עושים את דרכם לישראל.

שבוע לתחרות. כל החלקים נוחתים בישראל. גם החורף נוחת כאן לבסוף ואיתו מגיעה השריפה הגדולה בכרמל ואחריה סערת גשמים. גל ואני עומדים בסדנא שלו. רוח חזקה וגשם דופקים על תריסי המתכת ואנחנו מרכיבים את האופניים.

3 ימים לתחרות. הגשם נרגע. רכיבה ראשונה. עולים לשוני, הכול עדיין מלא בוץ אבל אין ברירה, חייבים לעשות ניסוי כלים. אני לא יודע אם הדבר האדום הזה נוסע או שיתפרק בדרך. לא התפרק.

ימי הגשם הבריחו את הרוכבים אל המדבר והשנה כך נראה, דרך הסוכר מככבת. הפורומים התמלאו בתיאורים על המסלול הנחשק בין מעלה אדומים לים המלח וכמעט יצאתי מדעתי למראה התמונות.  חשבון מהיר הביא אותי למסקנה שמעלה אדומים זה בדרך לסדום, לתחרות. גייסתי את חברי ילון ויום לפני התחרות התייצבנו לקבל גם אנחנו את מנת המדבר. על דרך הסוכר אין מה להרחיב מן הטעם הפשוט שבכלל לא רכבנו אותה. הצטרפנו לחבורת רוכבים ש "מכירים את הדרך" וכמעט מיד התחלנו להתברבר במדבר. ילון חברי לרכיבה טען שכנראה רכבנו את דרך המלח. לא נורא, העיקר שהאופניים עדיין לא התפרקו ואת הסוכר כנראה שנשאיר לפעם אחרת. נפרדנו. אספתי את גל שותפי לתחרות והמשכנו לכיוון סדום.

והתחרות? 800 רוכבים ורצים. הפנינג מדהים. אחרי שנת לילה באוהל קטן, עלינו על האופניים וזינקנו לשתי ההקפות. רכיבה תחרותית מוציאה ממך כוחות שלא ידעת שקיימים אצלך. משכתי לקצה גבול היכולת ובו זמנית התהפנטתי מן הנוף עוצר הנשימה. "זן ואומנות הרכיבה התחרותית".

סיימנו במקום 33 מתוך 140 המכובד. והאופניים? האבק המדברי כיסה את המתכת האדומה המבהיקה. אז ידעתי שהם עברו את טקס החניכה.

רק חול וחול

פורסם: 26 באוקטובר 2010 ב-שנתיים בשביל ישראל

"אני זוכר, כאילו זה היה היום בבוקר. יצאתי מהבית. לא היה מדרכה, לא כביש, רק חול. אתה מתכוון חול וביצות? – לא , רק חול וחול".  הגשש החיוור "הכה את המומחה"

 יום שישי, חמש בבוקר, חושך מצרים. אלמנט תנ"כי שעוד יחזור בהמשך. אלי ישי שר הפנים, העניק לרוכבים משכימי הקום את שעון החורף במתנה. עוד שעת אור בבוקר. אבל ימי החסד הללו מתקצרים ככל שאנחנו מתקדמים אל החורף. אמנם עדיין חם אבל באוויר יש הבטחה לגשם

לקראת עונת המדבר אנחנו מעלים את הרף. המסלולים במדבר הרבה יותר ארוכים ממה שרכבנו עד עכשיו ואנחנו צריכים להתרגל. מקיסריה עד לאן? אבי מתלבט. אתה חושב שאפשר לעמוד ב 60 ק"מ? אני עונה שכדאי, כי המסלול הבא הולך להיות יותר קשה. סוגרים על הארוך, קיסריה – תל אביב.

על קטע הרכיבה הקודם של שביל ישראל ויתרתי בגלל מחלה. התעוררתי ובדקתי שאין כאבים או מיחושים אחרים ואספתי את צור בדרך לנקודת ההתחלה. עננים מדהימים על רקע ארובות תחנת הכוח בחדרה. ההסעה פורקת את אודי, אילן וגלעד הגיסים, אבי המתכנן, ירון ואורי. שש בבוקר יוצאים לדרך.

תחנה ראשונה נחל חדרה. גשר אירי וזרם מצחין של מים עכורים. קראתי במקומון שחדרה רוצה להמציא את עצמה מחדש כעיר תיירות. בינתיים הביוב פשוט זורם לו אל הים, לא מודע לכל התוכניות הגדולות. אנחנו מחליטים לקחת סיכון ולעלות אל  הכביש ולחצות.

יער חדרה. אנחנו עוקפים רץ אתיופי צעיר, בראש עולה לי תמונה של פנתר. יוצאים מהיער אל פסי הרכבת ודיונת החול בצידם השני.  זה מזכיר לי חיים אחרים, לפני האופניים. את האהבה לשטח קיבלתי מהונדה ישנה וחבוטה, ספינת מדבר אמיתית שבעליה הקודמים פינק אותה במדחום מפוקפק שנטה לטפס מעלה ומעלה ולבשר על קיצו המתקרב של המנוע.

 אחת השבתות האחרונות שביליתי יחד עם האופנוע, הייתה באזור החולות הזה. תוך ניסיון לחצות את הדיונה שתקרא להלן "חול שופך מנועים" או בקיצור חש"מ, טיפסו הטמפרטורות במדחום המנוע העייף. אני לא בטוח שזה היה המסמר האחרון שננעץ בארון המתים של האופנוע אבל בריאות זה בטח לא הוסיף לו.

 כשחצינו את מסילת הרכבת ועמדנו למרגלות החש"מ (ראה פסקה קודמת) צפו הזיכרונות. שביל החול רחב וטובעני וההליכה עם האופניים קשה. הלב דופק ולרגע מופלא אחד אני מזדהה באופן מוחלט עם המנוע של ההונדה, מעין סגירת מעגל קטנה.

 הגענו לים. על עמוד חשמל בחוף בית ינאי עמד עורב בודד. כמבשר רעות הסתכל עלינו כשרוח המתגברת מפזרת את נוצותיו. העננים שבאים ממערב מתעבים ואנחנו רוכבים על קו המים, מנסים למצוא את החול המהודק. משחקים תופסת עם הגלים.

 עולים לנתניה. אני מתפעל מהטיילת היפה. כאן התפוגגו זה מכבר ניחוחות השפה הצרפתית. השמים המאפירים אמנם השרו קדרות אירופאית מאופקת אך הייתה זו בדיעבד ההקדמה לחציה השני של הרכיבה. 30 קילומטרים, חצי המרחק ואנחנו גולשים לכיוון חוף פולג. הפסקה. הרוח חזקה מדי מכדי להדליק גזיה ואנחנו מוותרים על הקפה.

 עוד שני קילומטרים על החוף ואנחנו מסיימים עם החול מבטיח אבי. הגלים המתגברים משאירים רצועת חול צרה המאפשרת רכיבה. המאמץ הוא עצום. הגלגלים מתחפרים בחול הרטוב ואני מנסה לדווש, לשמור על מומנט של תנועה. צור נעלם הרחק קדימה ואני מסתכל בג'י-פי-אס, כבר עברו יותר משלושה קילומטרים של חוף, איפה החול נגמר?

 אחד אחד אנחנו נאספים למרגלות המצוק. חתיכת שלט חלודה שעליה סימון דהוי של שביל ישראל מסמנת את סוף הרכיבה בחוף. נשאר רק להתגבר על המצוק. משימה לא פשוטה. שביל עיזים צר ותלול מוליך למעלה. בסופו אבי מבטיח להזמין את כולם לבירה.

 זה השליש האחרון, נשארו עוד 20 ק"מ. אנחנו חוצים את געש ומתקרבים לנוף ים. הסערה הגיעה מהר ובאלימות. בכל חורף זה קורה לי. גשם אחד שתופס אותי לא מוכן. בהתחלה טיפות בודדות ובגבול  נוף ים זה הפך כבר ממש למבול. משהו בממדים תנכיי"ם כמעט. בחורשה הראשונה נצמדנו לכמה איקליפטוסים אבל הטיפות הכבדות מצאו את הדרך מבין העלים אלינו למטה. לא היה טעם. יצאנו מהחורשה ובגשם השוטף התחלנו לדווש לכיוון הרצליה פיתוח. תוך שניות היינו רטובים לחלוטין. הרחובות של הרצליה פיתוח הפכו לנהרות, מכוניות הפכו לגונדולות. מעין ונציה קטנה. פתאום נדמה היה שיש ישועה, בקצה רחוב ראינו חניה מקורה, ריקה וללא שער. נדחקנו פנימה, רק כדי לשמוע כמה שניות אח"כ צפירות עצבניות של בעל הבית שהופתע לראות אותנו. הצפירות לא הפסיקו עד שאחרון הרוכבים יצא מהחניה. קיללתי את בעלי הממון. המשכנו בגשם.

 50 ק"מ מאחורינו ואנחנו בגבול תל אביב. לגשם שהיה אין כל זכר. השמש שוטפת את הרחובות הרחוצים ואנחנו משלימים את הקילומטרים האחרונים עד נמל ת"א דרך הטיילת החדשה. המבורגר בירה והביתה. זהו למשך החורף אנחנו יורדים למדבר.

עשר בלילה, פארק הירקון בת"א. האופרה כרמן. ההמונים מזיעים ואני חושב על מזג האוויר
אמרו שיהיה שרב, אבל מתי הוא יתחיל בדיוק, אני מנסה להיזכר, כאילו זה משנה.נגמרת המערכה הראשונה. אני נפרד בנימוס וחוזר הביתה. אז מה אמרו על מזג האוויר, אני לא מצליח לזכור. כבר מאוחר ונשארו רק שלוש שעות שינה

קטע מספר שמונה בשביל ישראל יביא אותנו לבת שלמה. אנחנו מתקרבים למגרש הביתי שלי, וגם של אבי. מריחים את הסינגלים של הר חורשן מרחוק.

חמש שלושים בבוקר, מגרש חניה נטוש בעוספיה או כמו שהיא נקראת היום עיר הכרמל. בעצם כבר לא, הפרידו את הכפרים מחדש. עדיין חשוך והכל סגור. אין רמז למהומה שתתחיל שם עוד שעתיים. ברחוב צועדות במרץ דרוזיות מכוסות מכף רגל ועד ראש ואנחנו פורקים את האופניים.

מעבר לכביש שלט כתום נחל חי"ק. זאת נקודת ההתחלה. ארבעים ושלושה קילומטרים לנקודת הסיום. אתמול התקנתי רוטור קדמי חדש, גדול, ואני קצת חושש לבלום. בפעם הקודמת כהשאלתי אופניים עם רוטור כזה זה נגמר בהתהפכות. אחרי חודש עדיין כואבת נקודת הפגיעה באדמה. אני משלים עם זה שבגילי זה פשוט לוקח יותר זמן.

יוצאים. עד מהרה אני יכול לבחון את העניין בירידה ארוכה עם שיפוע חזק. נגיעה עדינה והאופניים מורידות מהירות ללא מאמץ. אבל אני חשדן ומגביר את הלחץ על הידית והבלם מראה את כוחו האמיתי וכמעט מעיף אותי שוב מעבר לכידון. או קיי לא ללחוץ חזק.

הירידה מביאה אותנו למרגלות העליה להר שוקף. זה טיפוס אכזרי שביום רגיל אתה מפצה עם הסינגל של שוקף. לא היום. מרחוק מבחינים בחזיר בר ענקי שמטפס בקלילות על ההר ממול. אני מקלל אותו בלב וממשיך לטפס. רגע, אמור היה להיות כבר חם, לא? בפסגה אני שולח מבט
אחרון לסימון האדום המראה את הכניסה לסינגל הנחשק ומסובב את הכידון שמאלה. היום להבדיל אנחנו מחפשים את המזבלה של דלית אל כרמל ומוצאים שבעה גורי כלבים בין השיחים.

מתחילים את הגלישה לכיוון כרם מהר"ל, לכיוון הפסקת הקפה. אבי אומר שיש לנו רק עוד עשרה קילומטרים לסיום אבל אין יותר צל. זה לא נשמע מי יודע מה חוץ מן העובדה שמתחיל להיות חם. אז הם צדקו בסופו של דבר.

השעה תשע וחצי בבוקר. זאת העליה האחרונה השיפוע מתון אבל החום רובץ כבד על הדרך המאובקת ומתחיל לתת את אותותיו. עכשיו המטרה כבר להגיע לצל הקרוב. בכלל בעידן המזגנים צל הוא דבר לא מוערך. כשיש מפלט אל המרחב הממוזג אפשר לשכוח
בקלות את האופציה הטבעית. לאט לאט מתקבצים כולם מתחת לעץ האלון הגדול שלצד הדרך. הטמפרטורה צונחת בדרמטיות. משום מקום מגיע משב אוויר, מקרר את הגוף ונותן כוח לקילומטרים האחרונים.

עשר וחצי, בת שלמה. סיום. הקטע הבא עובר דרך חורשן. יהיו סינגלים אני מבטיח לעצמי.